ביאור שטיינזלץ על יבמות נ״ח

1 לר' מאיר שאמר כי קדושין פסלי פוסלים, אם כן חופה נמי פסלה גם כן פוסלת. לר' אלעזר ור' שמעון דאמרי שאומרים כי קדושין לא פסלי פוסלים, אם כן חופה נמי גם כן לא פסלה פוסלת.

2 את ההסבר הזה דוחים: וממאי וממה, מהיכן מסיק אתה שזו דעתם בענין חופה? דלמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' מאיר התם שם אלא בקדושין, דקני לה שקונים אותה ולכן הם פוסלים אותה, אבל חופה שלא קנה לה קונה אותה — לא, שכן חופה כשלעצמה אין בה משום קנין, ולכן יש לומר שחופה בלבד אינה פוסלת.

3 אי נמי או גם כן אפשר לומר מצד שני: עד כאן לא שמענו כי קאמרי אמרו ר' אלעזר ור' שמעון התם שם אלא בקדושין, דלא קריבי שאינם קרובים לביאה, ואינה נפסלת משום הקידושין עצמם, ומאחר שהם קנין הם מכשירים אותה לאכול בתרומה, אבל חופה דקריבא שקרובה לביאה, שכן החופה היא מקום הייחוד של הבעל והאשה, והוא ענין "כניסה" של האשה לבית בעלה — הכי נמי דפסלה כך גם כן שפוסלת.

4 אלא אי איכא למימר אם יש לומר שנושא זה כבר נידון על ידי ראשונים, הרי הוא בפלוגתא דהני תנאי במחלוקת של תנאים אלה, דתניא שכן שנינו בברייתא: נישאו זו וזו, כלומר, כשרות ופסולות שנישאו לכהן, או שנכנסו לחופה ולא נבעלו — אוכלות משלו, ואוכלות גם בתרומה.

5 מתחילה מתקנים את לשון הברייתא כדי להעמידה בגירסה נכונה. נאמר נכנסו לחופה ולא נבעלו, מכלל הדברים אתה למד שהאמור קודם "נישאו" כוונתו — נישאו ממש?! אולם אי אפשר לומר כך, שאם נישאו ונבעלו ממש — ודאי שנפסלו על ידי ביאה פסולה זו ואינן יכולות לאכול בתרומה.

6 אלא לאו האם לא יש לפרש כך: לא בשני עניינים אלא בענין אחד, נישאו — כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו. וקתני ושנה שם: אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, משמע שכניסתן לחופה אף שביאתן תפסול אותן אינה פוסלת אותן לאכול בתרומה.

7 ואילו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כל שביאתה מאכילתה בתרומה — חופתה מאכילתה, וכל שאין ביאתה מאכילתה — אין חופתה מאכילתה. משמע שהם חלוקים ממש בשאלה זו, אם יש חופה או אין חופה לפסולות.

8 ודוחים: ממאי ממה, מהיכן מסיק אתה זאת? דלמא שמא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כשיטת ר' מאיר סבירא ליה סבור הוא? שאמר, שבקדושין של אשה המשתמרת לביאה פסולה לא אכלה אינה אוכלת, שעצם הקידושין אינם מאכילים אותה בתרומה,

9 ותוהים: איך אפשר לומר כן? אם כן האי זה הביטוי בברייתא, "כל שאין ביאתה מאכילתה אין חופתה מאכילתה" אינו מתאים לשיטה זו, כי "כל שאין ביאתה מאכילתה אין כספה כסף קידושיה מאכילתה" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי לדעת ר' מאיר זה עיקר הטעם! ודוחים: זו אינה ראיה, כי דלמא, איידי שמא מתוך שאמר התנא קמא הראשון חופה — אמר איהו נמי הוא גם כן חופה, אבל לאמיתו של דבר הכוונה היא שנפסלה כבר משעת הקידושין.

10 א אמר רב עמרם: הא מילתא אמר לן דבר זה אמר לנו רב ששת, ואנהרינהו לעיינין ממתניתין והאיר עינינו ממשנתנו שבה מרומז הדבר, וכך אמר: יש חופה לפסולות. שאם לקח כהן אשה האסורה לו והיא בת כהן, והכניסה לחופה בלא שקידשה קודם לכן, אף שלא בא עליה, הרי עצם הכניסה לחופה עושה אותה כנשואה לו, והיא נפסלת משעה זו לכהונה ונאסרת לאכול בתרומת אביה. ותנא תונא ושנה התנא שלנו שהסוטה, כאשר מביאים אותה לבית המקדש לשתות את המים המרים, היא עונה אמן, על השבעת הכהן שמשביע אותה שלא זינתה. ופירושו: אמן שלא שטיתי בהיותי ארוסה, ולא בהיותי נשואה, ולא שומרת יבם, ולא כנוסה.

11 ונברר: האי זו הארוסה היכי דמי כיצד היא בדיוק? אילימא אם תאמר דקני שקינא לה והזהיר אותה שלא תיסתר עם איש פלוני כשהיא ארוסה, וקא משקה לה ומשקה אותה את המים גם כן כשהיא ארוסה — אולם האם ארוסה בת משתיא שתיה היא שאפשר להשקותה? והא תנן והרי שנינו במשנה: ארוסה ושומרת יבם, שקינא להן הבעל, או היבם — לא שותות, שאין דין שתיית המים אלא באשה נשואה בלבד, ולא נוטלות כתובה אם נסתרו, שהרי עברו על ההזהרה ונהגו בדרך של פריצות!

12 אלא תאמר דקני שקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה ונסתרה, וקמשקה לה ומשקה אותה כשהיא נשואה כבר, אולם במקרה זה מי בדקי לה מיא האם בודקים אותה המים? והתניא והרי שנינו בברייתא, נאמר בכתוב: "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עוונה" במדבר ה, לא, לומר: בזמן שהאיש מנוקה מעון — המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו. ומאחר שנסתרה ארוסה זו עם אחר, והיא חשודה כסוטה — אסורה היא על בעלה, וכיון שבכל זאת נשא אותה לאשה — כבר אינו נקי מעוון ואין שתיית המים פועלת עליה!

13 אלא, צריך לומר דקני לה שקינא לה כשהיא ארוסה, ואיסתתרה ונסתרה, ונכנסה לחופה ולא נבעלה, ואז הביא אותה אל הכהן ונתקיימה אז השקייתה במים המאררים כשהיא נשואה, ובכל זאת לא עבר עבירה משום שלא בא עליה. אולם אם כן שמע מינה למד ממנה, מכאן כי יש חופה לפסולות, שחופה זו קונה את האשה הזו קנין גמור שתיחשב כאשתו למרות שביאתו היא ביאה פסולה שהרי קינא לה ונסתרה.

14 אמר רבא: ותסברא דהא מתרצתא וסבור אתה שברייתא זו מתורצת, מיושרת היא, ואפשר לסמוך עליה? והא והרי כי אתא כאשר בא ר' אחא בר חנינא מדרומא מן הדרום, אתא ואייתי מתניתא בידיה בא והביא ברייתא בידו וזו היא: נאמר בהשבעת הסוטה "ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך" שם כ, לומר: מי שקדמה שכיבת בעל לבועל, ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. ובמקרה שלנו, כיון שקודם נסתרה עם אחר ועדיין לא בא עליה בעלה, נמצא שקדמה שכיבת הבועל לשכיבת הבעל, ובמצב זה אין המים בודקים!

15 אמר רמי בר חמא: משכחת לה יכול אתה למצוא אותה באופן כזה: כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה קודם שנסתרה, ואחר כך קינא לה ונסתרה, ואז קדמה שכיבת בעל לשכיבת הבועל, ועדיין נקראת ארוסה מכיון שלא בעל אותה בביתו.

16 ושואלים: אם כן, אתה צריך לפרש דכוותה כיוצא בה גבי אצל שומרת יבם גם כן, ששומרת יבם זו, היא שבא עליה יבם בבית חמיה לשם זנות, ואחר כך קינא לה ונסתרה,

17 שומרת יבם קרית קורא אתה לה? כיון שבא עליה — אשתו מעליא מעולה, גמורה היא, דהא שהרי אמר רב: הבא על יבמה בכל דרך שהיא ואף בשוגג או לזנות — קנה לכל! ודוחים: צריכים לפרש כשיטת שמואל, שאמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, ולא לכל ענין, ואף לא לקרותה אשתו לענין סוטה.

18 ומשיבים: מידי הוא טעמא הרי כל הטעם של הוכחתנו אינו אלא לשיטת רב שאמר שיש חופה לפסולות, הא הרי אמר רב: קנה לכל. ואם כן משיטת רב עצמו קשה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנחנו עוסקים — כגון דעבד שעשה בה היבם מאמר ואחר כך בא עליה בבית חמיה ודעת בית שמאי היא, דאמרי שהם אומרים: מאמר קונה קנין גמור ופסקה ממנה זיקת הייבום.

19 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, ביבמה שעשה בה מאמר — היינו הרי היא ארוסה ומה ההבדל? ועונים: ולטעמיך ולטעמך, ולשיטתך שאתה מדקדק בכך, מה שכתוב במשנה נשואה וכנוסה לאו חדא מילתא האם לא דבר אחד היא?! אלא יש לומר שכאן מדובר בשני מקרים דומים זה לזה, וההבדל ביניהם הוא: נשואה היא זו דידיה שלו, אשה שהוא עצמו נשא אותה מדעתו, וכנוסה היא דחבריה של חבירו, כלומר, יבמה, שלא הוא בחר בה לשאת אותה מתחילה, אלא כנס אותה לאחר שנפלה לייבום. הכא נמי כאן גם כן תאמר שארוסה מדובר בזו דידיה שלו, ושומרת יבם — דחבריה של חבירו.

20 רב פפא אמר: אפשר לפתור את שאלת רבא באופן אחר, שאינו נוגע כלל לענין זה של חופה לפסולות, וברייתא זו — האי תנא הוא כשיטת תנא זה היא, שאינו חושש לענין מנוקה האיש מעוון, דתניא שכן שנינו בברייתא: אין מקנין לה לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין אותה להשקותה כשהיא נשואה על מה שנסתרה בהיותה ארוסה.

21 רב נחמן בר יצחק אמר: מעיקרו של דבר אין זו שאלה, כי מדובר פה בהשבעה על ידי גלגול. שבאמת אינו רשאי להשקות אותה כשהיא ארוסה, אלא אם משקה אותה לאחר נישואיה על שנסתרה כשהיא נשואה, הריהו רשאי לגלגל עליה גם שבועה זו, שתישבע שגם כשהיתה ארוסה לא סטתה.

22 א שלח רב חנינא משמיה משמו של ר' יוחנן: העושה מאמר ביבמתו, ויש לו אח, אפילו הוא היבם כהן, והיא כהנת, כלומר, בת כהן — פסלה מן התרומה, ואינה אוכלת עד שיכנוס אותה. והטעם הוא: מכיון שעדיין לא כנסה יכול האח השני לעשות בה מאמר או לבוא עליה, וביאתו היא ביאה פסולה, שבמאמר שעשה בה אחיו קנה אותה לו במקצת, ונמצא שהיא כמשתמרת לביאה פסולה.

23 ושואלים: למאן לדעת מי היא קרויה משתמרת לביאה פסולה? אילימא אם תאמר כי לדעת ר' מאיר — אימר אמור שאמר ר' מאיר כי משתמרת לביאה פסולה לא אכלה אוכלת בתרומה, הרי זה כשמדובר בביאה פסולה מדאורייתא מן התורה אבל בביאה פסולה מדרבנן מדברי סופרים מי האם אמר? שהרי כאן בעילה זו אינה פוסלת אלא משום המאמר, ומאמר זה הוא רק מדרבנן. ואלא תאמר שהוא לדעת ר' אלעזר ור' שמעון — השתא עכשיו, הרי לשיטתם משתמרת לביאה פסולה דאורייתא שמן התורה, אכלה אוכלת בתרומה — בחשש ביאה פסולה מדרבנן מדברי סופרים מיבעיא נצרכה לומר?!

24 אלא, ודאי לא כך נאמרו הדברים, וכי אתא וכאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן בנוסח מתוקן: אם עשה בה היבם מאמר ביבמתו ויש לו אח — דברי הכל אכלה אוכלת בתרומה, אבל אם יש לו אח חלל שנשא אביהם של האחים גם גרושה, ונולד אח זה, שהוא חלל — דברי הכל אינה אוכלת, שהרי מן התורה היא זקוקה גם לאח החלל, והואיל שאם יבוא עליה יפסול אותה בביאתו, הרי זו כמשתמרת לביאה פסולה. ולא נחלקו אלא כאשר נתן לה גט ליבמה. ר' יוחנן אמר: אוכלת בתרומה, משום שלאחר קבלת הגט היא נחשבת כחוזרת לבית אביה, ורשאית לאכול בתרומה של בית אביה. ריש לקיש אמר: אינה אוכלת.

25 ומסבירים את שיטותיהם: ר' יוחנן אמר אוכלת, אפילו לר' מאיר שאמר אינה אוכלת — הני מילי דברים אלה אמורים כאשר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא מן התורה, אבל אם היא רק ביאה פסולה מדרבנן מדברי סופרים שאם יבוא עליה היבם לאחר שנתן לה גט, יעבור רק על דברי סופרים — אכלה אוכלת.

26 וריש לקיש אמר: אינה אוכלת. והוא מסביר, אפילו לדעת ר' אלעזר ור' שמעון, דאמרי שאומרים אוכלת — הני מילי דברים אלה אמורים דווקא במי שיש לו להאכיל במקום אחר, אבל הכא כאן, כיון שאין לו להאכיל במקום אחר, שהרי מדובר כאן בגירושין, וכהן שגירש אשה אינו מאכילה על ידי כך — לא תאכל בתרומה, שהיא משתמרת לביאה פסולה.

27 וכי תימא הכא נמי ואם תאמר כאן גם כן בגירושין יש לו להאכילה בחוזרת כגון זר שמגרש כהנת, ואז היא חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה, יש לחלק: חוזרת פסקה מיניה נפסקה, נקטעה ממנו, וקרובה לבי נשא לבית אביה וחוזרת לאכול בתרומה מכוחו, אבל הא אגידא ביה זו היבמה שנתן לה גט הרי עדיין קשורה בו ביבם, עד שיחלוץ לה ומשום כך היא נפסלת.

28 ב שנינו במשנה שאלמנה לכהן גדול וכיוצא בו, אם נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין — פסולות, מן האירוסין — כשירות. בעא מיניה שאל אותו ר' חייא בר יוסף משמואל: כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו, שלדעת רוב התנאים אסור לכהן גדול לשאת בוגרת, מפני שאינה קרויה עוד "אשה בבתוליה", אולם כיון שבגרה בזמן שהיתה מאורסת לו,